תולדות חייה של טובה פלד כהן

טובה פלד כהן נולדה בפתח תקוה ב-15 במרץ בשנת 1930. זוהי תקופת צנע המלווה בקשיים כלכליים והתמודדות יומיומית בפרנסת המשפחה.

הוריה דוד וכוכבה לבית טולדנו היו מראשוני כפ"ס. דוד יליד העיר אידירנה שבטורקיה, נולד בערך בשנת 1901, שורשי משפחתו מארצות הבלקן עלה לישראל בשנת 1916.

הימים היו ימי תחילת מלחמת העולם הראשונה והחשש מפני גיוס לצבא התורכי גרמו לו למהר ולצאת מארץ הולדתו.הוא הפליג באוניה לסוריה ומשם ברכבת לארץ ישראל.

בימיו הראשונים כפועל בפרדסי השרון ,החל להיקשר לאישתו לעתיד ע"י תמונות שהראה לו חבר לעבודה, גיסו לעתיד שביקש לשדך לו את אחותו שבאותם ימים חייתה במצרים כאומנת. לאחר שנתן הסכמתו על פי התמונה,חזרה כוכבה טולדנו לישראל והתחתנה עם דוד.

כוכבה נולדה בירושלים בשנת 1906 ומשפחתה מאזור מקדוניה - יוגוסלביה .

לסבתי טובה ארבע אחיות ואח: מלכה, אסתר, טובה, יהושע ז"ל ,דבורה ורות.

תקופת ילדותה היתה מאושרת.משפחתה גרה בבית צנוע בשכונת אליעזר בכפר סבא, שהיתה אז מושבה וגרו בה כ-1500 תושבים ובה 3-4 בית ספר יסודיים.רוב הגרים בשכונה התפרנסו מעבודות חקלאות ובעלי לולי תרנגולות.הקשר בין השכנים היה הדוק וחם.בשעת צורך הייתה עזרה הדדית. משפחתה הייתה מסורתית, וכמובן שומרת כשרות. הקפידה על חגיגת כל חגי ישראל כהלכתם. בימים ההם היה יותר דגש על הכנה בבית של המאכלים האופיניים לכל חג.

בפורים כולם היו מתחפשים בתחפושות "תוצרת בית". חבורות הילדים המחופשים היו עוברות מבית לבית, ושרות שירי פורים ומקבלות דברי מתיקה ומאפים.

בסוכות היו בונים סוכה מחומרים שהיו בטבע,ומקשטים בפירות ובקישוטים אחרים מעשי ידיהם.

בשבועות היה נהוג שכל הילדים לבשו לבן, לכולם היו זרי פרחי שדה על ראשיהם, וטנא פירות בידיהם.

צריך לזכור שהתקופה של טרם הקמת המדינה היתה סוערת ורצופה ומאורעות שונים בחיי האוכלוסיה.הבריטים שלטו בארץ ישראל אך מוסדות השלטון לא היו מוסדרים והאזרחים לא נהנו משירותים רבים כנהוג היום.החל בתחום הפרנסה,התחבורה ,רפואה,חינוך ,לימודים גבוהים ועוד.

האזרחים היהודים היו חשופים מצד אחד להתנכלויות של כנופיות פורעים ערבים בארץ, מצד שני, החיים תחת שלטון המנדט הבריטי דבר אשר לא תרם לאוירה של ביטחון ושקט.

המצב הזה גרם להיתלכדות של התושבים היהודים בא"י אך הרוב הגדול בחר כנראה מתוך חשש שלא להיות מעורב בניסיון מעשי לגרום לסיום המנדט הבריטי בארץ ולקרב את הקמת מדינת ישראל.

מיעוט קטן באוכלוסייה תמך בהתארגנות להתנגד בצורה צבאית. מתוך המיעוט הזה קמו שתי מחתרות שפעלו בצורה צבאית מול השלטון הבריטי. סבתי שהייתה בת 15 וחצי החליטה להצטרף ולהתגייס לשורות הלח"י.השם המחתרתי שקיבלה היה גאולה.

בערך באותו זמן במקום אחר (בת"א)החליט בחור בן אותו הגיל,גם הוא,להתגייס לשורות הלח"י. השם המחתרתי שקיבל היה גד. בהמשך נפגיש את המשך סיפורם.

מובן שהדבר היה יוצא דופן מכיוון שמעט מאוד צעירים העזו לפנות לדרך זו . הדבר היה כרוך בסיכון עצום לאיש המחתרת וגם למשפחתו הקרובה. סבתי הסתירה את פעילותה במחתרת הלח"י אפילו ממשפחתה, וכמובן מהסביבה הקרובה מחשש שמא יוודע הדבר לשלטונות הבריטיים והיא תאסר ומשפחתה תיענש.

תקופת הילדות הבוגרת שלה הייתה בעצם מחולקת להתנהלות רגילה כנערה מתבגרת תוך ניסיון להסתיר את הפעילות החשאית במחתרת.

לאחר גיוסה והשבעתה למחתרת , השתתפה בקורס באזור רעננה,בו למדה נושאים שונים, כהכרת נשק ואימוני ירי ,חבלה ,התנהגות בציבור כחברת מחתרת והתקשרות עם התא המחתרתי שלה, אימונים שונים נוספים לצורך תוכניות פעולה לעתיד.

משם והלאה החלה בפעילות מחתרתית מעשית.היא עסקה בתחילה בהפצת דברי תעמולה,הדבקת כרוזים ומודעות של המחתרת ובהמשך בפעילות נועזות מול חיילי המנדט הבריטי כגון הטמנת פצצות בדרכי תחבורה של רכבים בריטים והפעלתן,פעולות מבצעיות והתנכלות במחנות הצבא הבריטי באזור השרון ,עמק חפר ,נתניה וחדרה.

סבתי היתה נתונה ללחצים רבים מצד הוריה ומשפחתה (לאחר שנודע להם על חברותה במחתרת) ,להפסיק את פעילותה מאחר וחשו בסכנה הקרבה.

מובן שלחצים אלו לא נשאו פרי בגלל רצונה העז של סבתי להמשיך ולהיות חברת מחתרת וגם בגלל ש"משורות המחתרת משחרר רק המוות".

מצב זה גרם לסבתי להיתרחק ממקום מגוריה וממשפחתה ולעבור להיתגורר בבית ידידים

שתמכו באנשי הלח"י,באזור אחר בכפ"ס.

למרות החשאיות הרבה שבה נהגו אנשי המחתרת,נודע לאנשי כפר סבא אשר שיתפו פעולה עם השלטון הבריטי ,על מספר חברי לח"י מכפ"ס.(גם התרחקותה של סבתי ממשפחתה ומשכונתה, לא גרמה להפסקת החיפושים של הצבא הבריטי אחריה.) אנשים אלו חיכו לשעת כושר ותקפו במפתיע ובכוח גדול שלושה אנשי לח"י ובינהם סבתי,היכו ועינו אותם קשות ולבסוף השאירו אותם לקפוא בבית קירור .למזלם הם ניצלו לאחר שאחד מהם הצליח להשתחרר ולהזעיק עזרה.

סבתי היתה ידועה בין חברי המחתרת בתכונות שאיפיינו אותה כאמיצת לב, בעלת נכונות רבה, מרץ ורצון עז לבצע פעולות מסוכנות ביותר נגד אנשי המנדט הבריטי.

עם זאת צניעותה הרבה מנעה ממנה להשתבח בסיפורי מעשיה ותרומתה להקמת המדינה. תכונה זו לא תרמה לידיעת כל עברה ובני משפחתה למדו רבות מן הקורות עימה בתקופה שטרם קום המדינה וגם במלחמת השחרור מחבריה לאירגון הלח"י.

תקופה זו של פעילותה במחתרת היתה שזורה בארועים רבים ומילאה את כל ישותה וקיומה עד גיוסה לצבא.

מחתרות הלח"י והאצ"ל גויסו לצה"ל כחטיבה אחת ,חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.

כאן המקום לציין כי בהזדמנות זו התוודעו אנשי המחתרות אחד את השני,הכירו את תאי הפעילויות והיקף גודל המחתרת ואנשיה.בעצם מיד עם הגיוס הוטלו כל המתגייסים לתוך המערכה-מלחמת השחרור והעצמאות של מדינת ישראל.סבתי גויסה לגדוד 89 לפלוגת הקומנדו ועברה קורס חובשות קרביות. היא פעלה עם כוח רפואי שכלל מספר חובשים ורופא גדודי.כוח זה הופנה היישר לקרבות הקשים בהם השתתף הגדוד,בעיקר בקרבות בין היתר במבצע דני – לוד רמלה,בין גוברין , כפר מנדה,עיראק אל מנשיה ,משטרת עיראק סוידאן,יהוד ,עוג'ה אל חפיר ועוד.קרבות אלו היו עקובים מדם ובהם תפקדה סבתי באומץ לב רב ובמקצועיות רבה. צריך לדעת כי אז בצה"ל לא הפרידו בין נשים וגברים בתפקידים מסוימים.כך קרה שסבתי השתתפה בקרבות בקו ראשון והיתה חובשת קרבית במלוא מובן התפקיד.

באחת מההפוגות שבין הקרבות התקבל אל הכוח הרפואי שאליו השתייכה סבתי ,פצוע שקיבל טיפול בשטח ופונה לבית חולים, אותו פצוע נקשר אל החובשת שטיפלה בו וזכר את פרטיה. אחרי מספר ימים הסתלק על דעת עצמו ברח מבית החולים וחזר אל חבריו הלוחמים. בהמשך נפגיש את המשך סיפורם של החובשת והפצוע.

המשך השירות הצבאי עבר עליה בתפקידה תוך שהיא צוברת ניסיון רב.

אחרי שהשתחררה מהשירות הצבאי פנתה יחד עם חבריה לשירות שהיו גם אנשי המחתרת לשעבר להקים ישוב בנגב. גם כאן בא ליידי ביטוי רצונה ליישב את הארץ ואהבתה למדינה.

במהלך הזמנים ועד לפני מספר שנים השתתף אבי (כבנה של טובה סבתי)בפגישות וארועים של אנשי המחתרת וחבריה לשירות הצבאי ושמע סיפורים ומעללים שונים על גבורה של סבתי כחברת מחתרת וכחובשת במלחמה.

זהו המקום להפגיש את המשך סיפורו של "גד"(שם מחתרתי). גד הוא "הפצוע" שקבלה "גאולה" החובשת (שם מחתרתי) לטיפול.

ומאז התוודעו האחד אל השנייה,פנו יחד עם חבריהם למחתרת ולצבא,לממש את רצונם להקים ישוב חדש במדינת ישראל הצעירה.

לאחר שחרורם עברו תקופת הכשרה חקלאית קצרה בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן ומשם עלו להקים את הישוב נווה יאיר שבנגב.

נווה יאיר הוקם מיד לאחר מלחמת השחרור במטרה להוסיף נקודות ישוב יהודיות בלב שממת הנגב, תוספת של נקודות הגנה בטחוניות במקום אסטרטגי ובמקביל לאהבתם את העבודה החקלאית.

הסיפור של "נווה יאיר" לא צלח.קשיים מאוד גדולים עמדו בפניי המיישבים ובמיוחד החוסר המוחלט במיים לחקלאות ולצריחה עצמית.

הנסיונות לצבור בקרקע כשלו והישוב פורק לאחר זמן לא רב מאז הקמתו.

"גד" הלוא הוא רפאל כהן ו"גאולה" לבית רומנו החליטו לממש את אהבתם בשנת 1952 כארבע שנים לאחר הכרותם בשעת מלחמת השחרור,באו בברית הנישואים.

זהו סיפורה של סבתי טובה על הקורות עימה עד שנת 1952 שנת נישואה לסבי רפי (רפאל)ז"ל ואשר חלק מסיפור חייו שזור בסיפור חייה של סבתי.זוהי הנקודה אוסיף גם את סיפור חייו ומותו של סבי רפאל ז"ל מלא ורצוף אירועים ומרתק מאוד בהיותו נצר למשפחה שורשית שחייה בירושליים ובחברון כ-עשרה דורות.

מאחר ובעבודה זו,סבתי היא במרכז,לא ארחיב אודות סבי אלא רק בנקודות בודדות.

קטע הסטורי –התקופה שלאחר מלחמת הקוממיות.

צרך להפליג בדמיון ואולי אפילו אף לדפדף בדפי הההסטוריה של המדינה הצעירה שלאחר מלחמת השחרור כדי לקבל מושג על אורח החיים של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל.

המדינה היתה בחיתוליה,כל מה שהיה צריך שיהיה במדינה מתוקנת צריך היה להקים מכלום,אפס.החיים היו קשים.מכל הבחינות.

היתה תקופת צנע שהתאפיינה בחוסר מזון,שחולק ע"פ תלושים ,חוסר במקומות עבודה ופרנסה,חוסר בתשתיות,מפעלי,כבישים ומוסדות שלטון מסודרים.הציבור הישראלי של המדינה הקטנה שקמה מחורבות מלחת הקוממיות ומשאר פליטי השואה.

היה אומנם חסר ומוגבל מאוד באפשרויות ונתון בקשיים עצומים אבל היתה רוח אחרת,האנשיםהרגישו ופעלו כחלוצים ומקימים יש מאין,היתה ניחשות והתלהבות עצומה לרמות הקשיים העצומים להקים את המדינה ולאחוז בה.

סבי וסבתי היו חלק מהציבור וככאלה החלו את הקמת ביתם ומשפחתם במושבה דאז כפר סבא.סבתי טובה,פנתה באופן טבעי לתחום בו הפליאה לעשות בתקופת המלחמה כחובשת קרבית ,וכבעלת נסיון רב נסתה להתקבל לעבודה באחד ממוסדות קופת החולים של ההסתדרות ,היא נדחתה ולא נתקבלה לעבודתה חרף נתונים טובים מאוד.

הסיבה שבגללה היא סורבה היתה שלא היתה שייכת למחנה הנכון ולא החזיקה"פנקס אדום".

תשובה כזאת וסירוב מסוג זה היה שכיח מאוד לרבים אחרים וטובים שהשתייכו למחתרת הלח"י והאצ"ל.

אל אנשים אלו שתרמו יותר מרבים אחרים לגרוש הבריטים ולחמו באויבים (מדינות ערב)הופנה הגב.למעשה תקופת "הסזון"בה נרדפו אנשי המחתרת לפני קום המדינה בעצם המשיכו גם תקופה אחרי קום המדינה ולאנשי"המחנה האחר" היה קושי כפול ומכופל להתפתח ולהיתקיים.

סבי רפי ז"ל נתקל גם הוא בקושי לקבל מקום פרנסה מאותן סיבות.המקום שבו יכול היה לעבוד הוא באזור ים המלח שנקרא"סדום" מקום בלתי אפשרי מבחינת תנאי עבודה וניתוק מוחלט מהמשפחות.

למרות זאת המשיך סבי לעבוד "בסדום" שלימים כינה אותו גיהינום.

לאחר תקופה של עבודה באזור ים המלח,חזר סבי לכפר סבא והחל לעבוד בתחום המתכת במפעל "המלחים"בתל אביב.

לימים החליט להפוך לעצמאי ופתח בית מלאכה משל עצמו.סבתי כשזכור נמנע ממנה לעבוד במקצועה ,פנתה לעזור לפרנסת המשפחה ועבדה בבית אריזה לפרי הדר שפעל בכפר סבא בעיטוף פירות שנשלחו ליצוא.

במהלך אותה התקופה,הרתה סבתי וילדה בת בבית היולדות הישן בכפר סבא,הילדה שנולדה טרם זמנה אושפזה בבית החולים בעפולה שם הופעל אינקובטור ואולם לא

החזיקה מעמד ונפטרה.

בהודעה על פטירת הילדה ("נסיה" שמה)הגיעה לסבי ולסבתי כשבועיים לאחר קבורתה!

נסיבות מותה ותעודה פטירתה לא הועברו אליהם כלל!

בעצם לא היתה שום הוכחה או ידיעה ברורה על מותה של ילדה זו.סבי וסבתי חיו במשך שנים בחוסר ידיעה ובמועקה רבה עקב זאת.

במשך שנים רבות לאחר מותה כביכול של נסיה קיבלו סבי וסבתי הזמנה להרשמה לגני ילדים,לבית ספר ואפילו היתה רשומה במשרד הפנים כילדה חיה.

לפני שנים מספר ייזם סבי פנייה לוועדה שהוטל עלייה לאתר ילדים שנחטפו בתקופת הקמת המדינה ואחריה לגבי "נסיה".

לאחר כשנתיים של חקירה הוועדה ובנוסף חקירה פרטית,נמצא רישום פטירה ורישום מיקום קבורה כללי.

ממצאות אלו לא הניחו את דעתם של סבי וסבתי מאחר והיו מקרים מאחר והיו מקרים בהם נעלמו ילדים והובאו "הוכחות" שכביכול נפטרו בעוד שבעצם הם אומצו ע"י זוגות

ללא ילדים,ואותרו בחיים לאחר מכן.

אחרי "מותה" של נסיה ילדה סבתי את בנה הבכור יוסף הלוא הוא אבי.סבתי מספרת שההריון היה בסיכון גבוה והיא נאלצה רוב הזמן להיות במצב שכיבה ולא להתאמץ כלל.

סבי וסבתי גרו באותה תקופה בכפר מל"ל מושב שליד כפר סבא למשך כשנה וחצי,לאחר מכן קנו בית בשיכון סירקין בכפר סבא.בית קטן עם חצר.שם נולדו שני אחיו הנוספים של אבי מנחם וחגי.

כשנה לפני מלחמת ששת הימים עברו לדירה מרווחת במרכז כפר סבא שם נולדה מרים 12-1966.

סבתי היתה אומנית בנישמתה.במהלך השנים עסקה בציור פיסול ועבודות יצירה שונות.ציורה השתתפו בתערוכות שונות וזכו להערכה רבה.קירות ביתינו מעוטרים בעשרות מציורה ועבודות הקרמיקה שלה.

בשנת 1995 נתגלתה אצל סבתי מחלת הגלאוקומה ,מחלה שפוגעת בעצב הראיה.

לאחר טיפולים וניתוח התעוורה סבתי בעין אחת.

בערך בשנת 1982 סיימו סבי וסבתי לבנות בית פרטי גדול במושבה בינימינה ועברו לגור שם עד לשנת 1998.

שנה זו היתה שנה מכבעת וקשה בחייה של סבתי.

ב-28 במרץ בשנה זו כשבועייים לאחר יום הולדתה ה-68 לקתה סבתי בשתף דם קשה מאוד בראשה.

במשך שבועות הטלטלה בין חיים למוות.

החיים ניצחו אך סבתי לא שבה להיות כמקודם.מרכזים שונים במוחה נפגעו קשות ובמהלך השנים שלאחר מכן ועד ימינו אלו היא סובלת מהדרדרות מתמשכת במצבה הפיזי והשכלי.מזה כ-עשר שנים מטופלת ע"י מטפלת אישית.בימים אלו שוכבת סבתי על ערש דווי ומצבה הגופני והנפשי קשה מאוד.

קשה לי להסכים ולקבל את מר גורלה של סבתי טובה וקשה לראותה בסבלה.לפני כמספר חודשים מלאו לה 80 שנה שצויינו בעצב רב ע"י כל המשפחה.